אני זוכרת שכאשר העסק קיבל תפנית, והפסקתי לצלם ילדים חמודים והריוניות עוצרות נשימה
חיפשתי את השפה שלי. בתחום הצילום היא היתה ברורה, מאוד ברורה
היה לי סגנון עיבוד וצילום שהיו כל כך מזוהים איתי,
או כמו שאמרו לי פעם אחר פעם 
״עוד לפני שראיתי את החתימה ידעתי שהתמונה שלך״

אבל כאשר התחלתי לעבוד מול לקוחות עיסקיים ופחות מול לקוחות פרטיים
מצאתי את עצמי ממש מחפשת את השפה שלי, את טביעת האצבע שלי ברשת
הרגשתי שגם האתר שלי מדבר שפה שלא מייצגת את העסק והערכים שלו
והתחלתי לחקור ולנסות, לבחון למה מהעיצובים הקהל מגיב יותר
ולמה פחות. למה אני נמשכת ולמה פחות. 

בסופו של דבר הצלחתי להתקבע על צבעים ופונטים
התחלתי לחקור את נושא שפת מותג, לחקור איך אני מייעלת זמנים
ובעיקר, לא הופכת משועבדת לדבר הזה שנקרא ויז׳ואל מצד אחד
ובו זמנית הופכת לזכירה, מקום בו לקוח עובר מפוסט לריל
מכתבה בבלוג ללקרוא על שירות שאני מציעה- ובעיקר מגדילה את ההכנסות.