בגיל 16 קיבלתי את מצלמת הפוקט הראשונה שלי, מתנת Sweet Sixteen, אבל האהבה לצילום החלה כבר הרבה לפני. תמיד הייתי ״גונבת״ תמונה או שתיים במצלמה של ההורים, בעיקר צילמתי הרבה פחות הצטלמתי. משהו בשיקוף של המציאות עשה לי משהו ׳רע׳. עם השנים למדתי להבין שהמצלמה פשוט שיקפה את המציאות – לי היה קשה לקבל אותה, רמת השיפוטיות שלי כלפי עצמי היתה גבוהה מידי. אבל לפני שקופצת אל הסוף חשוב לי שתבינו מאיפה הכל התחיל…

העסק הראשון שלי הוקם בגיל 20, מייד אחרי הצבא, סטודיו למחול ותנועה במושב בו גדלתי. עולם התנועה היה חלק בלתי נפרד מחיי מגיל 3, הצילום השתלב בו כמו כפפה ליד. ככל שהתחלנו להופיע בעוד ועוד מקומות, גדל הצורך שלי בתיעוד הרקדנים שלי – דרככם גיליתי עד כמה אני אוהבת להנציח את הרגע, לתעד זכרונות.

כשהבנתי שהצילום הופך לחלק ממני, החלטתי להפוך את התחביב למקצוע. בכל תחום בו נגעתי (תאטרון, מחול, ספורט מוטורי, ניובורן, ילדים ועוד) התמקצעתי – היה לי חשוב לתת ללקוחות שהאמינו בי את התמונות הכי טובות שיכולות להיות, עם הזמן הבנתי שבעצם מה שהיה חשוב לי היה להעביר את הרגש שחשבתי במהלך הצילומים, דרך התמונות שהם מקבלים.

הרגש הזה הוא הכוח המניע שלי, הוא הפורטה שלי בעולם הזה, הרגש הזה הוביל אותי להבין שאם אני באמת רוצה להשפיע, עלי לעמוד בקדמת המצלמה, זה היה שיעור מטלטל רגשית עבורי. כשהצלחתי להתגבר עליו, לאהוב את מה שאני אוהבת, ישבתי לכתוב מה קרה שם בתהליך. הבנתי שהיכולת שלי היא לקחת את היכולות הבימתיות שלי מהעבר (כרקדנית) אל המצלמה ודרככן להתחבר ל׳אני הפנימי׳ שלי, לאהוב מה שרואה, לקבל וללמד את זה.

מתוך כך פיתחתי שיטה שעזרה כבר ללא מעט נשים לעמוד בבטחון מול המצלמה, לאהוב את מה שהן רואות, להצטלם בבטחון ולהיות נוכחות בעסק שלהן >> מה שמשפיע באופן ישיר על ביסוס העסק שלהן כמותג ממש כמו העסקים הגדולים אליהם הן נושאות עיניים.