כשמצלמה נדלקת – הביטחון כבה

יש קטע כזה…
שברגע שהמצלמה נדלקת – את נכבית.
כאילו מישהי כיבתה לך את הסוויץ' של הביטחון.

הגוף מתכווץ.
המוח מתרוקן.
הקול נשמע לך זר.
ופתאום כל רעיון שנראה מבריק לפני רגע –
נעלם בענן של "אני לא מצליחה".

בינינו?
זה לא סתם תחושת "אי נוחות".
זה מנגנון מאוד מדויק – ביולוגי, רגשי ו… נורמלי לגמרי.

והיום אני רוצה שנדבר עליו.
בלי בושה.
בלי פסיכולוגיה בגרוש.
ובלי לייפות את המציאות.

מה את מרגישה – ומה באמת קורה?

כשאת עומדת מול מצלמה, קורים כמה דברים במקביל:

• המוח עובר למצב הישרדות
  כן כן, ממש כמו ביער.
  הוא מזהה "איום" – במקרה הזה, חשיפה.
  ומתחיל לשדר לגוף: סכנה.

• הגוף מגיב בהתאם
  דופק מואץ, יובש בפה, נשימה שטוחה,
  ידיים מזיעות. זה לא סתם "לחץ",
  זו תגובת fight/flight עדינה.

• המחשבות מתחילות לירות לכל הכיוונים
  "איך אני נראית?"
  "מה אם אגמגם?"
  "מי אני חושבת שאני בכלל?"
  "מה יגידו?"
  וזה משתק.

במילים אחרות:
זה לא את – זו מערכת העצבים שלך.

למה דווקא מצלמה?

כי מצלמה, בשונה משיחה עם לקוחה,
מרגישה כמו מבחן.

אין מבט עיניים אמיתי.
אין תגובה רגשית בחזרה.
אין סימן שהבינו אותך או ש"את בכיוון".

זו תחושת בדידות חשופה.

וכשאין לנו משוב –
המערכת שלנו מיד מניחה ש… אנחנו לא טובות מספיק.

אז מה עושים?

(כי לבטל את הפחד – זה לא ריאלי. אבל להתיידד איתו – כן.)

1. הכיני את הגוף – לא רק את התוכן

ממש כמו לפני פרזנטציה או ראיון חשוב

• תנשמי נשימות עמוקות – כן, גם אם זה נשמע "רוחני מדי"

• תעשי תנועה (לקפוץ במקום, לנער ידיים – כל דבר שמכניס אנרגיה וזורק סטרס)

• תתחילי לצלם רק אחרי שעשית משהו קטן,
  שנותן לך תחושת שליטה (למשל, להכין כוס קפה, לסדר משהו קטן)

2. תחליפי את הציפיה לשלמות – בכוונה לחיבור

את לא פה להרשים – את פה להתחבר

נסי לחשוב על אחת מהלקוחות שלך. ממש לדמיין אותה.
דברי אליה – לא ל"עוקבים".
וכשהקול בראש מתחיל לבקר – תזכירי לעצמך:
"אני פה בשביל לעזור – לא בשביל להתקבל לתחרות דיבור."

3. צלמי בלי כוונה לפרסם

תרגלי. שחררי. מחקי. ותרי על הצורך להוכיח.

ככל שתפחיתי את הלחץ של
"זה חייב לצאת מושלם ולהיות באוויר תוך שעה" –
ככה תיווצר לך קרקע רגועה לביטוי עצמי.

טיפ בונוס (כי אני מכירה אותך 😉)

אל תצלמי בעמידה מול קיר לבן,
שקט מוחלט ומצלמה בגובה העיניים.
זה מרגיש כמו ראיון עבודה.
תשני את הסצנה.
צלמי איפה שנעים לך – אפילו תוך כדי הליכה,
ישיבה על ספה, ליד חלון.
כשאת מרגישה בנוח – זה עובר גם למי שצופה.

שורה תחתונה:

אם את מרגישה שהביטחון שלך מתאדה כשאת מול מצלמה –
זה לא אומר שאת לא מתאימה לזה.
זה רק אומר שאת אנושית.

וזה בדיוק מה שהופך אותך ראויה להיראות.

ולקהל שלך – ראוי לראות אותך.